תופעת האלימות במשפחה הינה תופעה קשה אך בעיקר מביכה. לא תמיד מדובר באלימות קשה, מהסוג שקוראים עליה בעיתונים. לעתים האלימות במשפחה מתבטאת "רק" באלימות מילולית , לעתים היא כלפי בת /בן הזוג, ולעתים היא כלפי הילדים.

בדרך כלל קרבנות האלימות במשפחה לומדים לחיות עמה, שכן היא הדרגתית ותנודתית – כלומר , הבעל צועק ומגדף את רעייתו ואח"כ הוא "מצטער", מתנצל, מבקש לפתוח דף חדש וכיו"ב. כלפי הילדים, האלימות לובשת צורה של "חינוך", היא נעשית כביכול "למען הילד", ו"על מנת לדאוג לו לעתיד טוב יותר". אלא שקרוב לודאי, לאחר הצעקות והגידופים תבוא דחיפה או סטירה – ושוב תבוא ההתנצלות, ניסיון הפיוס והרצון "לפתוח דף חדש".

זהו מעגל אין סופי ומסוכן, כאשר במקרה הטוב נוצרת שגרה של אלימות מילולית ופיזית, ובמקרים אחרים הדבר גולש לדברים איומים, כאלה שאנו מזדעזעים עת אנו מדווחים עליהם בכלי התקשורת. בדרך כלל האלימות מלמדת על חולשה , על העדר יכולת להתמודד עם מצבים, והיזקקות לכלי היחיד העומד לרשות אותו אדם – השימוש באלימות.

לתופעה פן חשוב והוא: התלות הכלכלית והאהבה אותה רוחש הקרבן כלפי התוקף. הילד אוהב את אמא או את אבא, רוחש להם "כבוד" לו הורגל מלידתו ממש. האישה אוהבת את בעלה ונתונה לעיתים לתלות כלכלית בו. היא יודעת שאם היא תתלונן במשטרה או אם היא תערב את גורמי הרווחה, ייכנסו לחייה אנשים זרים ויתערבו בחייה ובחיי המשפחה, עד שהיא תאבד שליטה עליהם. ובנוסף כמובן, קיים מרכיב הבושה. מה תגיד המורה של הילד, מה יגידו החברים והשכנים…

כל אלה יצרו קשר של שתיקה בין התוקף והקרבן. יש במשפחה סוד, שהוא רק שלה, ואסור לאיש לדעת עליו…

משפחה כזו לעולם לא תצא ממעגל האלימות ללא עזרה חיצונית. עזרה זו תבוא מכל המערכות: משטרת ישראל קשובה מאוד לנושא האלימות במשפחה, וכך הפרקליטות ובתי המשפט. בנוסף ובעיקר , העזרה תבוא משרות המבחן ומגורמי הרווחה אשר להם כלים מקצועיים לעזור למשפחה כזו לצאת לדרך חדשה.

יציאה ממעגל האלימות במשפחה אינה קלה, והיא מחייבת שינוי בדפוסי חשיבה והתנהגות הן מצד התוקף אך גם מצד הקרבן. לא ניתן ואף לא רצוי להציב שוטר בכל משפחה, ולכן חשוב ליצור אצל הקרבן מערכת ערכים אשר תאפשר לו לקבוע גבולות ולמנוע את האלימות במקרה הבא.

על עבודת המשטרה בתחום האלימות במשפחה אני יכול לכתוב רבות, וזאת בעיקר בשל העובדה שבעבר הייתי חלק מאותה מערכת במשך שנים רבות , ואציין כך .

המשטרה השכילה כבר לפני מס' שנים לייחד לתחום אלימות במשפחה חוקרים ותיקים אשר עוסקים בתחום זה בלבד, ואשר מתמודדים ברגישות אך גם במקצועיות רבה בטיפול בתופעה . מעבר לקבלת תלונה מהקרבן, החוקרים מדריכים את קרבן האלימות בהגשת בקשות להרחקה זמנית מהבית לפי חוק למניעת אלימות במשפחה, דבר אשר נעשה כמעט בו במקום ולפרקי זמן קצרים יחסית, הכול על מנת ליצור "הפרדת כוחות" ולהרגיע את המצב. כך גם מערכת התביעה אשר מקפידה להגיש את כתבי האישום ללא כל דיחוי, וכמובן בתי המשפט, אשר פועלים להגן על קרבן האלימות בכל דרך.

החשש של קרבן האלימות מפני התמוטטות התא המשפחתי עקב הגשת תלונה למשטרה אכן קיים, אך לרוב אינו מוצדק. המערכת המשפטית בהחלט קשובה לרחשי הלב של הצדדים ועושה כל שביכולתה על מנת למנוע מצבים של הרס משפחה עקב ההליך הפלילי. זאת כמובן, באותם מקרים בהם התוקף מגלה אחריות ורצון כן ואמיתי לשנות את המצב ולהיזקק להדרכת גורמי הרווחה השונים, החל משירות המבחן למבוגרים וכלה בשרותי הרווחה העירוניים.

כמי שמצוי בנושא מקרוב אני יכול להצביע על הצלחות רבות ולאורך זמן במשפחות אשר עברו את התהליכים הללו. הן התוקף והן קרבן האלימות ייהנו בסופו של דבר מההחלטה להגיש את התלונה במשטרה, ואם ידעו לנהל את עניינם בתבונה וילמדו לתת אמון במערכת, יזכו לחיים מאושרים יותר, לאורך שנים.

כל זאת כמובן, כאשר המדובר במקרי אלימות שאינם חמורים במיוחד, או מקרי אלימות בודדים.

מקרי אלימות חמורים או כאלה החוזרים על עצמם מטופלים ביד קשה, מתוך הבנה שהתופעה האיומה חייבת להיפסק.

נותרו כמובן אותם מקרים בהם הנאשם טוען שהקרבן רקם נגדו עלילה, בדרך כלל אגב הליכי גירושין קיימים או כאלה שרק החלו, מתוך כוונה לזכות ב"נקודות" בהליך הגירושין. מקרים אלה מטופלים ככל תיק פלילי אחר, ומתנהל בהם הליך שמיעת ראיות וקביעת ממצאים על ידי בית המשפט.

בכל מקרה, טוב יעשו קרבנות העבירה אם ימהרו להתלונן במשטרה, כי הניסיון מלמד שללא התערבותה, המצב יהיה רק גרוע יותר ולא ייפסק לעולם.